אני מצהיר/ה בזאת כי אני רואה את עצמי חלק מן הסולידריות האזרחית השוויונית המכילה בישראל, וכי אני תומך/ת ביוזמה לקידומה של סולידריות זו
אני החתום/ה מטה, מצהיר/ה בזאת כי אני רואה את עצמי חלק מן הסולידריות האזרחית השוויונית המכילה בישראל, וכי אני תומך/ת ביוזמה לקידומה של סולידריות זו. ובקצרה, אני מצהיר/ה בזאת כי –
אני ישראלי/ת*
ביתר פירוט: אנו, החתומים מטה תומכים ביוזמת הקונגרס לסולידריות אזרחית בישראל, מתוך שאנו מודאגים אל נוכח היעדרה או חולשתה של סולידריות זו. בביטוי זה – "סולידריות אזרחית" הכוונה לציבור או לארגון הכולל בעיקרון את כל אזרחי המדינה ביחס עקרוני של שותפות, אחווה, ורצון לקדם את האינטרסים, הצרכים, והערכים המשותפים לכולם.
אנו מבחינים בין רעיון הסולידריות האזרחית לבין רעיון כל אזרחי המדינה: "כל האזרחים" הוא ביטוי נייטרלי לגבי טיב הקשר שבין כל האזרחים, בעוד שהביטוי "סולידריות אזרחית" מציין יחסים בסיסיים של אחווה ושל שותפות. בלשון נשיא המדינה היוצא, ראובן (רובי) ריבלין, מה שנדרש הוא "מעבר מהתפיסה המקובלת של רוב ומיעוט לתפיסה חדשה של שותפות. שותפות בין המגזרים השונים המרכיבים את החברה הישראלית."
אנו רואים את הסולידריות האזרחית כנשמת אפה של הדמוקרטיה: במקומות בהם היא קיימת – וגם אם היא קיימת יותר בהצהרה ופחות בפועל – היא מפיחה רוח במפרשיהם של אוהבי השוויון, של הלוחמים נגד אי צדק, של אבירי זכויות האדם ושל שוחרי השלום הפנימי והחיצוני. במקומות בהם היא אינה קיימת, מלחמתם של כל אלה נראית לא פעם אבודה מראש.
ממילא אנו רואים את היעדרה או חולשתה של הסולידריות האזרחית בישראל גורם מחליש את הדמוקרטיה, חותר תחת שלטון החוק, ופועל נגד ערכי השוויון, חירות האדם, כבוד האדם, סובלנות, קבלת האחר, שיתוף פעולה, ועוד. על כן אנו תופסים העדר זה או חולשה זו כאיום מיידי, ואת תיקון המצב כאינטרס חיוני של כולנו.
מובן מאליו כי הקשיים הניצבים על דרכה של הסולידריות האזרחית בכלל ובישראל בפרט הינם רבים וכבדי משקל. גם השאלות שהרצון בסולידריות מעלה הינן רבות וכבדות משקל. חלקן שאלות כלליות, כגון: מהם תנאי המינימום לסולידריות אזרחית? מהי (אם בכלל) דרגת האחידות הנדרשת? האם נדרשת שפה לאומית אחת, או שמא ניתן שתהיינא יותר מאחת? וכו'. וחלקן שאלות קונקרטיות למציאות הישראלית, כגון: מה נדרש על מנת שיוסרו ההתנגדויות לגיוס כל אזרחי ישראל בני גיוס לשירות צבאי? מה נדרש כדי שכל הציבור יהיה חופשי להביע הזדהות בימי האבל הלאומי או השמחה הלאומית? מה צריך להיות יחס המדינה לנישואים בין-עדתיים? מהו הפיצוי הראוי על גזל הקרקעות בידי המדינה ב-1948? וכולי. כל השאלות הללו מחייבות דיון ציבורי רחב, ענייני, ידידותי ומכבד. סולידריות אזרחית שבה אסור דיון כלשהו הריהי סיסמא ריקה שתוביל לכישלון במקרה הטוב.
על כן אנו תומכים ביוזמת הקונגרס לסולידריות אזרחית בישראל אשר שם לו למטרה לדון בשאלת התנאים לייתכנותה של סולידריות זו, כמו גם בכל השאלות הנלוות לה, ללא קבלת איסור על שום דיון בשום שאלה, וללא שאיפה להגיע לידי הסכמה, אלא מתוך מחוייבות לדיון ענייני, ידידותי ומכבד, אשר ההסכמה היחידה הנדרשת בו היא ההסכמה על הזכות שלא להסכים.
לסיכום, לאות הזדהות והבעת תמיכתי אני מצהיר/ה בזאת:
אני ישראלי/ת*
* הבהרה לגבי השימוש בביטוי "אני ישראלי". ביטוי זה מזוהה עם העמותה הנושאת שם זה מייסודו ובהנהגתו של עוזי אורנן. הביטוי אומר לא רק זאת, שאני אזרח ישראל או שאני חי בישראל – מה שמובן מאליו – אלא אף זאת, שאני שייך לקבוצת הישראלים, שהיא קבוצה סולידרית אזרחית הנבדלת מכל הקבוצות הקיימות בישראל ובו בזמן מכילה את כולן (מה שנהוג בעולם לכנות הלאום האזרחי, או החברה האזרחית, או הגוף המדיני). ואכן, רעיונה המרכזי של עמותה זו הוא כי הישראלים מהווים קבוצה סולידרית שכזו, וכי על המדינה להכיר בעובדה זו. ממילא על המדינה להכיר גם בהשתייכותו של מי שמצהיר על שייכות לקבוצה האמורה, כמתחייב מזכות היסוד של כל אדם לבחור לו את לאומיותו (המעוגנת באתוס הדמוקרטי והליברלי, אך אינה מוכרת על ידי ישראל).
בבסיס היוזמה הנוכחית הסכמה עם הנ"ל בתוספת התיקונים הבאים. ראשית: אין אנו יודעים אם אכן מהווים כל הישראלים קבוצה סולידרית אזרחית מובהקת אם לאו. אם כן – כי אז אכן יש להכיר בה ובזכותנו להשתייך אליה כאמור. אם לא – כי אז יש ליצור אותה. קבוצות סולידריות נוצרות במידה רבה מעצם זה שחבריהן מכירים בהן ובשייכותם אליהן. מכאן שעלינו להכיר בקבוצה הסולידרית האזרחית ובשייכותנו אליה בין אם היא קיימת בין אם לאו. שנית: ממילא נדרשת הכרה לא רק מצד המדינה אלא גם – ובעיקר – מצידנו, האזרחים. שלישית, חשיבותה של הכרה זו נובעת לא רק מן האתוס הדמוקרטי והליברלי, אלא גם מן הצורך הקיומי של כולנו: היעדרה של סולידרית אזרחית בישראל מאיים על עצם קיומנו. רביעית, יצירתה של סולידריות אזרחית בכלל, ובישראל בפרט, כרוך בקשיים גדולים ובשאלות רבות אשר בחלקן הגדול שנויות במחלוקות עמוקות ורציניות. פירוש הדבר שהתשובות הנכונות עליהן אינן ידועות לאיש, אפילו לא לנו. חמישית, וממילא, יש צורך בדיון ציבורי רחב, ענייני, ידידותי ומכבד, שיימשך עוד ועוד, גם אחרי שייצא עשן לבן. שישית, ולבסוף, אנו סוברים כי דיון שכזה יש בו כדי להעלות תרומה חשובה לקידומה של סולידריות אזרחית, גם כשהוא לגמרי לעצמו ואינו מוביל לשום הסכמה. וזאת מן הסיבה הגלויה שבדיון ציבורי שכזה אנו מתרגלים קבלת האחר, כבוד לאחר, אכפתיות כלפי האחר, ופתיחות לטעות, להודות בטעות, וללמוד.