מאת ד"ר חן יחזקאלי / יולי 2021
מוקדש לזכרו של הלל קוק, מקים ועד החירום להצלת יהדות אירופה בזמן השואה, מדינאי ישראלי, חבר האספה המכוננת, ואביר הסולידריות האזרחית בישראל
תיאור היוזמה: תקציר
בסירה אחת – לקראת סולידריות אזרחית בישראל הינה יוזמה חברתית בגובה "שורשי דשא" שמטרתה שינוי מדיני מרחיק לכת בישראל: יצירתו של הגוף האזרחי שיכלול בתוכו את כל אזרחי ישראל ביחסי סולידריות, על כל עדותיהם, דתותיהם, זרמיהם, פלגיהם ומגזריהם, ללא אפליה, ללא כפיה, וללא דרישה משום עדה לוותר על יחודיותה, דרכיה או מסורותיה.
יוזמת הקונגרס עומדת על שלוש הנחות יסוד: ראשית, סולידריות אזרחית בישראל היא מן האפשר, היות שהמשותף לכולנו הינו כבד משקל לאין שיעור ממה שמפלג אותנו. בעיקר רב משקלו של האינטרס המשותף והרצון המשותף של כולנו בעתיד טוב יותר לילדינו ולנכדינו. שנית, סולידריות אזרחית בישראל, בנוסף להיותה יפה וטובה וראויה, מה שמובן מאליו, הריהי גם חיונית: בלעדיה נשקפת סכנה לעצם קיומנו. ושלישית, המכשולים בדרך ליצירת סולידריות אזרחית בישראל הם גדולים וקשים, והשאלות הרלוונטיות רציניות, מורכבות, ולא אחת אף טעונות ביותר.
על כן נדרש לשאול את השאלות הרלוונטיות, להזמין את כל בעלי הדעות המנוגדות להשמיע את דעותיהם, ללבן את המחלוקות ולדון בהן, באוירה עניינית, ידידותית ומכבדת. זאת אשר יוזמתנו שואפת לעשות. אנו מאמינים שאם כן נעשה, נתרום תרומה משמעותית לקידום סולידריות אזרחית בישראל, גם אם לא נגיע להסכמה זולת ההסכמה שלא להסכים. סולידריות אזרחית אינה דורשת אחידות והסכמה, אלא כבוד, סובלנות, וקבלת האחר.
מהי סולידריות אזרחית
לגוף הסולידרי האזרחי שעליו אנו מדברים שמות שונים בעולם: "הגוף המדיני" (body politic), "החברה האזרחית", "הלאום האזרחי" ועוד. ביטויים אלה סובלים מעודף מטען בישראל, במיוחד זה האחרון, ועל כן מביאים לפילוג, שהוא היפוכו של הדבר המבוקש. על כן בחרנו לתאר את הדבר המבוקש כאירגון הסולידריות האזרחית האינקלוסיבית, השוויונית, הרב-תרבותית והרב-דתית; ובקצרה: סולידריות אזרחית.
יהא הביטוי בו נשתמש אשר יהא, בכל מקרה המדובר בהפשטה אשר יש בה מידה בלתי נמנעת של ערפול. שלושה יסודות לפחות יש בה בסולידריות האזרחית: הפורמאלי, ההשתייכותי, והחברתי. הפורמאלי הוא זה, שהמדובר בקבוצת כל האזרחים, והמילה "אזרח" מציינת כידוע מעמד פורמאלי. ההשתייכותי הוא זה, שייעשה מאמץ של ממש לאפשר לכל האזרחים לראות את עצמם שייכים לקבוצה האמורה, ואף שותפים למאמצים להופכה לטובה יותר, צודקת יותר, תומכת ומאפשרת יותר, כזאת שקל יותר להתגאות בהיותי משוייך אליה. והחברתי הוא זה, שכל האזרחים שותפים לרגשות של אכפתיות הדדית, כבוד הדדי, ואף אהדה הדדית בגבולות הסביר, כמובן. לאמור, אין די בכך שנוהגים באחר ובשונה במידת הסובלנות, אלא שיש לשמוח בקיומו: הגיוון אינו גזירה שיש ללמוד לחיות בה, אלא מתנה שיש לשמוח בה.
המצב הקיים 1: תיאור
המתארים את המצב הקיים בישראל מתארים אותו במילים שונות ובדגשים שונים, אך כולם מסכימים כי המצב הוא בכי רע ומסוכן. זהו מצב של קונפליקט מתמשך עם כל אויבותינו, ובעיקר עם הפלסטינים, ושל קונפליקטים מתמשכים ומתעמקים בתוך החברה הישראלית פנימה. כל הקונפליקטים האמורים נמשכים מזה עשרות בשנים, ואינם נראים כיום קרובים לפתרון יותר מבעבר, עד כדי כך שמרבית הישראלים למדו לקבלם כנגזרים מחוקי הטבע: מטבעם של בני קבוצה X שאינם יכולים לחיות בשלום וביחסים טובים עם בני קבוצה Y. ואכן, הכל נראה תומך בדעה זו. האידיאולוגיות המבוטאות לפרקים על ידי הקיצוניים בכל המחנות; העובדה שיותר ויותר אנשים נהיים קיצוניים; העובדה שלכל הניסיונות לייצר אחדות, סולידריות וקבלה אלה של אלה – ניסיונות נאצלים וראויים לאין שיעור – אין אפקט מצטבר; ועוד: כל אלה נראים תומכים בדעה כי מטבען של הקבוצות בישראל שאינן יכולות לחיות בשלום וביחסים טובים אלו עם אלו.
זאת ועוד. כל אחד מן הקונפליקטים האמורים לעייל מזין ומלבה לפחות אחד מן הקונפליקטים האחרים. הקונפליקט המלובה ביותר הוא אולי הקונפליקט הישראלי פלסטיני. למשל, הקונפליקט בין היהודים השייכים למחנה "הדתי לאומי" לבין השייכים למחנה "החילוני" גורם לכך שכל פתרון שיהיה מקובל על אחת משתי הקבוצות הללו לקונפליקט הישראלי פלסטיני יהיה בלתי מקובל על חברתה, לעיתים עד כדי הצדקת אלימות, עד לידי – וכולל – רצח ראש ממשלה. ממילא נמנעת כל התקדמות לקראת יישובו של הקונפליקט היהשראלי פלסטיני. או, אם ניקח דוגמא אחרת, הקונפליקט בין היהודים לבין המוסלמים בישראל מחזק את הזדהותם של המוסלמים כפלסטינים, מה שמחזק את דעתם של יהודים רבים כי בכל הנוגע ליישובו של הקונפליקט הישראלי פלסטיני אין להתחשב בדעתם של אזרחי ישראל המוסלמים, מה שנוגד את ערכי היסוד של הדמוקרטיה; וממילא שוב נמנעת כל התקדמות לקראת יישובו של הקונפליקט היהשראלי פלסטיני.
המצב הקיים 2: כיוון ההתקדמות
המצב המתואר הוא מצב של התמשכות הקונפליקטים ללא אופק של תקווה, מחד גיסא; ושיתוק מדיני גורף, מאידך גיסא. במצב כזה הולכים הקונפליקטים ומתעמקים עד לידי התפוצצות. לעיתים ההתפוצצות היא קטנה יחסית, למשל בהתנגשויות המשטרה עם הציבור החרדי. לפעמים היא גדולה יחסית, למשל, ארועי אוקטובר 2000 ומאי 2021. לפעמים מדובר בהתפוצצות המטלטלת את אושיות קיומנו, כפי שראינו בהתנקשות בראש הממשלה. תהא עוצמת ההתפוצצות אשר תהא – הכיוון הוא של החמרה תמידית גם כשאין כל התפוצצות, אל עבר מלחמת אזרחים אשר עשויה לגרוף את האזור כולו למרחץ דמים לטיהורים אתניים ולרציחות המוניות. אמירה זו האחרונה אינה בגדר תחזית: אין איש יודע מה ילד יום. אלא שהיא מתייחסת לכיוון בו אנו מתקדמים כיום.
כיוון התקדמות זה מחוזק גם על ידי דינמיקה של נבואה המגשימה את עצמה. דעה רווחת היא כי לקבוצות השונות בישראל אין ערכים, צרכים, או אינטרסים משותפים. דעה זו נותנת השראה ועוצמה להשקפה נוספת: אין עם מי לדבר. השקפה זו מבוטאת תדיר על ידי כל הצדדים מכל עבריהם של כל המתרסים. למעשה, עצם העובדה שאנשים אוחזים בראשונה מבין שתי השקפות אלו (אין מכנה משותף), הופך את האחרונה (אין עם מי לדבר) לאמת בהכרח, בבחינת נבואה המגשימה את עצמה. ממילא מתחזקת ההתקדמות בכיוון של מלחמת אזרחים ושל מרחץ דמים אזורי.
המצב הקיים 3: דיאגנוזה
רבים מאלו המזהים את המצב כמתואר לעייל, מספקים את הדיאגנוזה כי בישראל אין מספיק סולידריות. זוהי דיאגנוזה נכונה אך חלקית. היא לוקה בכך שהיא מתייחסת אל הסולידריות כתופעה קהילתית גרידא: יש קהילות בהן היא קיימת יותר ויש שבהן היא קיימת פחות. אכן הסולידריות היא תופעה קהילתית – אך בשום אופן לא גרידא. היא גם תופעה אזרחית, כלומר מדינית, כלומר פוליטית. הכוונה לכך שאין היא רק דרך שבה אנשים שונים מתייחסים אלה לאלה במסגרתה של קהילה, או אפילו דרך שבה קהילות שונות מתייחסות זו לזו במסגרת חברה: אלא היא גם הדרך בה מגדירה החברה כולה את עצמה, לאמור, מי שייך ומי אינו שייך. למשל, הסולידריות בארצות הברית הוגדרה במשך שנים רבות ככזו שאינה כוללת את השחורים. אנשים רבים הפגינו יחס אוהד לשחורים – ובכל זאת הסכימו עם הגדרה זו.
סולידריות אזרחית היא הגוף המדיני של כל אזרחי המדינה. מה טיבו של גוף זה? זה אינו ברור. מה משקלו של החלק הפורמלי בו? מה משקלו של החלק האזרחי? של החלק החברתי? הבינאישי? גם זה אינו ברור. רק ברור, למשל שבמקומות בהם מאוגדים כל אזרחי המדינה בגוף סולידרי אחד – יהיה שמו הגוף המדיני (body politic), החברה האזרחית, הלאום האזרחי, או מה שיהיה – רב כוחם של האזרחים לדרוש מן המדינה להכיר במחוייבותה כלפי האינטרסים והצרכים המשותפים לכל אזרחיה, וקל להם לדרוש מעצמם לנהוג במידת הסובלנות, קבלת האחר, הכבוד ההדדי, האכפתיות ושיתוף הפעולה הנדרשים לקיום מדיני סביר.
על כן אין די באמירה כי בישראל אין מספיק סולידריות אזרחית: אלש שיש להוסיף כי בישראל אין הכרה בגוף הסולידרי הכולל את כל אזרחי ישראל: הכרה זו אינה קיימת הן מצד המדינה, הן מצד ההנהגות של כל הקבוצות והן מצד האזרחים עצמם. הכרה עצמית היא החומר ממנו עשויים גופים סולידריים. על כן, האמירה כי אין בישראל הכרה בגוף הסולידרי הכולל את כלל אזרחי המדינה פירושה כי בישראל גוף זה אינו קיים.
דיאגנוזה זו מסבירה את העובדה כי למרות הריבוי המרשים של העוסקים במלאכת הקודש של טיפוח הסולידריות, שיתוף הפעולה, יחסי הגומלין והקבלה ההדדית בין הקבוצות השונות, אין לפעולתם הברוכה האפקט המצטבר המיוחל. ההסבר הניתן על ידי הדיאגנוזה שלנו הוא כי הללו פועלים כולם במישור הקהילתי – ואילו הפעולה הנדרשת היא גם קהילתית וגם פוליטית, כלומר מדינית. משל לאנשים הטורחים בשאיבת המים מן הסירה, מבלי לתקן את החור שבתחתיתה.
היעדר סולידריות אזרחית נמצא בלב ומאחורי הקלעים של כל המשברים הגדולים בישראל, כולל התסיסה האזרחית, המתח הבין-לאומי, האיום של מלחמת אזרחים, סכסוכים בלתי פוסקים וקיפאון מדיני. היעדר זה יוצר מצב של הדרדרות ספירלית תמידית: ללא סולידריות אזרחית, כל פתרון לגיטימי לכל אחת מהבעיות שעל סדר היום מעורר מיידית התנגדות מרה אצל אחת או יותר מהקבוצות המעורבות. מצב זה יוצר שיתוק, אשר מתפקד כתמריץ ורשיון לקיצוניות, לאלימות ולהתעלמות משיקולים משפטיים ואתיים. ממילא מתחזקת העוינות בין הקבוצות, וסבירותה של סולידריות אזרחית קטנה עוד. ממילא עולה כי היעדר הסולידריות האזרחית מאיים על הדמוקרטיה ומסכן את עצם קיומנו.
מטרת היוזמה: סירה אחת – לקראת סולידריות אזרחית בישראל
לפיכך מטרתנו הינה מטרה מדינית, כלומר פוליטית מובהקת: לקדם את הקמתו בישראל של גוף סולידרי אזרחי, רב-דתי, רב-תרבותי, שוויוני שיכלול את כל אזרחי ישראל ללא הבדלי השתייכות מכל סוג שהוא. גוף זה יידרוש מן המדינה שתכיר בו ובמחוייבויותיה כלפי צרכיו הבסיסיים: הצורך בשלום פנימי וחיצוני, הצורך בעידוד קשרי גומלין בריאים בין כל הפלגים, הצורך באיפשור יחסי שכנות טובה עם שכנינו בפנים ובחוץ, הצורך בשלטון החוק, הצורך ביכולת להתפרנס בכבוד, הצורך בחרויות בסיסיות, ובראשן חופש האמונה, הפולחן, והצורך בהגנה על חרויותינו בעיקר מפני המדינה עצמה. ותביעתו המרכזית לאזרחי המדינה, בשם הרצון בקיום סולידריות אזרחית במסגרת המדינית בה כולנו שותפים: כי נהיה שומרי חוק, כי יכבדו את אמונותיהם ואורחותיהם של בני קבוצות שונות, שיימנעו משימוש במוסדות המדינה לקידום אג'נדות פרטיות, ושינהגו במידת הסובלנות וקבלת האחר. יש אומרים כי הדברים אלה כלולים בהכרזת העצמאות. במידה שהדבר נכון, תפקיד הסולידריות האזרחית המכילה בישראל יהיה להחזיר אותנו אל הרעיונות והערכים של הכרזת עצמאותנו. יש האומרים גם כי הכרזת העצמאות פגומה ויש להכניס בה תיקונים. אם כן: אילו? גם לשאלות אלו יהיה מקום בקונגרס.
אסטרטגיית הפעולה מס. 1
אסטרטגיית הפעולה של היוזמה תהיה כפולה. האסטרטגיה הראשונה תהיה אסטרטגיית הקונגרס לסולידריות אזרחית בישראל, שנועד להשיק, לעודד, ולהוביל דיון ציבורי נרחב בישראל בשאלת הסולידריות האזרחית המכילה ובכל השאלות הרלוונטיות לה. השאיפה היא כי דיון זה יתקיים בכל הפורומים האפשריים: מפגשי כיתה בבתי הספר, טרקליני מורים, מועצות תלמידים, תנועות נוער, ארגונים לא-ממשלתיים, מפלגות פוליטיות, מפגשי חברות, מפגשי איגודים, רשתות חברתיות, אתרי אינטרנט אינטראקטיביים, תכניות אירוח בטלויזיה, וכולי. אסטרטגיה זו נבחרה בשל שני שיקולים כלהלן.
השיקול הראשון הוא זה: הפיכתם של מיליוני בני אדם השייכים למספר גדול של קבוצות נבדלותובחלקן אף עוינות זו לזו, לציבור אחד סולידרי, הינה משימה מרחיקת לכת, קשה וסבוכה. משימה זו מזמינה שאלות רבות ורציניות, אשר אין אנו – בעלי היוזמה – מתיימרים לדעת את התשובות אפילו על מעטות מתוכן. המשימה כרוכה במכשולים שאין אנו יודעים כיצד להתגבר עליהם ובעיות שאין אנו יודעים כיצד לפותרן. דברים אלה דורשים דיון ציבורי רחב ופתוח ככל הניתן.
השיקול השני הוא זה: דיון ציבורי רחב ופתוח הוא גם דיון מכיל. במיוחד הוא מכיל בעלי דעות, מסורות, השקפות, ועדיפויות שונות ואף מנוגדות. ניגודים אלה אינם צריכים לחתור תחת רגש השותפות ושיתוף הפעולה: אדרבא, הם יכולים להאיר ולהדגיש את שותפות הרצון, הצורך והאינטרס אשר בבסיסם. בכל פעם ששני אנשים מחזיקים בתשובות מנוגדות לשאלה, אות הוא לכך שיש להם עניין משותף בשאלה עצמה. ממילא, בעצם קיומו של דיון מסוג זה הרי אנו מתרגלים סולידריות אזרחית, בבחינת האמירה המיוחסת למהטמה גאנדי, היה השינוי שאתה רוצה לראות בעולם.
אסטרטגיית הפעולה מס. 2
האסטרטגיה השנייה תהיה הפצת עצומה לסולידריות אזרחית בישראל שמזמינה כל אזרח ואזרחית לבטא אהדה ותמיכה ברעיון הסולידריות האזרחית בישראל, ואף להצהיר כי הוא ישמח לראות את עצמו חלק מסולידריות זו. עצומה זו תלוּוֵה בדברי הסבר, בפוסטים במדיה, בראיונות ובכל רעש תקשורתי שיביא את היוזמה למודעותם של כלל אזרחי המדינה.
השאלות לדיון: רשימה חלקית
דיון ציבורי פתוח הוא דיון שדוחה כל איסור על עיון בשאלה כלשהי. לשאלת הסולידריות האזרחית המכילה יש שאלות נלוות רבות מאוד – וככל שעולה הרזולוציה, כך הן הולכות ומתרבות עוד. שאלות אלו יכולות להיות מופשטות או קונקרטיות ככל שנרצה.
שאלות מופשטות הן, למשל: מהי סולידריות אזרחית רב-דתית, רב-תרבותית, שוויונית ופלורליסטית – בקיצור: אזרחית? מהן דרישות המינימום לסולידריות שכזו? מה הם המכשולים בדרך ליצירתה? כיצד ניתן להתגבר על מכשולים אלה? מהו מחיר הסולידריות? מהו מחיר היעדרה? כיצד ניתן לטפח סולידריות מבלי לדרוש תמימות-דעים או אחידות (הומוגניות), וללא איום על האופי, המנהגים, הערכים והמסורות של כל אחת מהקבוצות השונות? איזו דרגה של אחידות נדרשת, אם בכלל? באילו עניינים? מהן הסכנות שבחוסר אחידות? מהן הסכנות שבדרישת יתר לאחידות? מה הקשר בין סולידריות לצדק? אילו עוולות היסטוריות או עכשויות יש לתקן? אילו עוולות לא ניתן לתקן? מתי תיקון עוול מצדיק אפליה (בבחינות "אפליה מתקנת")? מה נדרש לעשות כדי לאפשר לכל אזרחי המדינה להרגיש שייכים וגאים? מה נדרש לעשות כדי לאפשר שהמוסדות והסמלים המדיניים המוגדרים כשייכים ל"עם" או ל"אומה" אכן יהיו שייכים לגוף המדיני של כלל אזרחי המדינה? מה נדרש לעשות כדי לאפשר שהמדינה תכיר במחוייבותה לגוף המדיני של כלל אזרחיה? מה נדרש לעשות כדי לאפשר שהגוף המדיני של כלל אזרחי המדינה יכיר בעצמו, ובהיותו חלק ממדינה אחת? וכיוצא באלה.
שאלות קונקרטיות למציאות הישראלית הן, למשל: כיצד ניתן לתקן את העוול שנעשה לאנשי איקרית ובירעם? האם יש להחליף את ההמנון? מה נדרש לעשות על מנת שמוסלמי ישראל יעמדו מרצונם החופשי בצפירה ביום הזיכרון? מה נדרש לעשות על מנת שנטורי קרתא יתפללו לשלומה של ישראל? שיהיה לנו ראש ממשלה חרדי או ראש מטה כללי מוסלמי? שהמדינה תחדל הן מהתערבויות בפסיקת הלכה, שהרי פססיקת הלכה היע עניינה הבלעדי של הרבנות? ושהמדינה תחדל לאכוף פסיקות הלכה בכוח רשויות האכיפה, שכן רשויות האכיפה הן של המדינה בלבד ואסור להשאילן לשום גוף פרטי? מה צריך להיות מעמדה של הקרן הקיימת לישראל? האם יש להתיר לה להמשיך את נוהג האפליה הדתית, מה שאומר שעליה להיות גוף פרטי, שכן רק לגופים פרטיים מותר כך להפלות? או שמא יש להתיר לה להמשיך להיות גוף מדיני, מה שאומר שעליה לחדול מאפליה דתית? מה יש לעשות על מנת לאפשר לכל אזרח בישראל להינשא לכל אזרח, ולהתיר למי שרוצה למנוע זאת להשתמש לצורך כך בכלים של הקהילה, אך לא של המדינה? כיצד ניתן לגבש אתוס לאומי חדש שיכיל את כל אזרחי המדינה ויאפשר להם לחיות בכבוד הדדי, באהדה ובשיתוף פעולה? כיצד ניתן לעשות שכל אזרחי ישראל יוכלו לומר בגאווה: אני ישראלי?
ייתכן שהתשובה על שאלה זו או אחרת מכל אלו היא כי הדבר אינו אפשרי, ו/או כי אינו חיוני, ו/או כי הוא דורש עיון רב וגדול ועמוק, ו/או כי הדיון בו יימשך זמן רב. ייתכן אף כי רבים יראו בשאלה זו או אחרת שאלה בלתי לגיטימית, ויאיימו לעזוב את שולחן הדיונים אם היא תזכה לדיון.
בקונגרס לסולידריות אזרחית בישראל מאום מכל זאת לא יהווה נימוק להפסקת הדיונים.
יכול להיות גם שבעיצומם של הדיונים גל חדש של עוינות ישטוף את חופינו. הבה נתפלל שזה לא יקרה. הבה נהיה גם נחושים מספיק כך שאם זה יקרה, לא ניקח זאת כעילה להפסקת הדיונים שלנו אלא כהשראה לאשר מחדש את מחויבותנו.
לסיום.
מקובל בישראל לגנות קיצוניות, שנאה, הסתה ואלימות. אנשים לאין ספור בהתארגנויות לאין ספור מקדישים את זמנם ואת מירצם למאבק ברעות חולות אלו. הללו עמלים במסירות ובכישרון לעודד סובלנות, הבנה, קבלה, ושיתוף פעולה בין קבוצות שונות באוכלוסיה. מאמצים אלה ראויים לכל שבח ועידוד. למרבה הצער, הם לא מספיקים.
נדרשת יוזמה להכלת כל אזרחי ישראל בגוף סולידרי אזרחי שיכלול את כולם מבלי לדרוש תמימות-דעים או אחידות (הומוגניות), וללא איום על האופי, המנהגים, הערכים והמסורות של כל אחת מהקבוצות השונות: נדרשת בישראל סולידריות אזרחית, על מנת לייצר לכולנו תקווה משותפת לעתיד טוב יותר, ומחויבות משותפת לערכים דמוקרטיים, לשלטון החוק, לשוויון, לפלורליזם, לסובלנות ולאחריות מדינית. בלשון נשיא המדינה היוצא, ראובן (רובי) ריבלין, מה שנדרש הוא "מעבר מהתפיסה המקובלת של רוב ומיעוט לתפיסה חדשה של שותפות. שותפות בין המגזרים השונים המרכיבים את החברה הישראלית."